חטיפים לכלבי הטרייר
”באביב 2014 התחלתי לטייל עם שני הכלבים הקטנים שלי במרכז העיר”, כתב ניק, שמתגורר באורגון, ארה״ב. ”עדי־יהוה נהגו לעמוד במרכז העיר ליד עגלות הספרות שלהם. הם היו לבושים היטב ובירכו לשלום את העוברים והשבים בחיוך רחב.
”הם היו נחמדים לא רק לאנשים, אלא גם לכלבים שלי. יום אחד, איליין, שעמדה ליד העגלה, הציעה חטיפים לשני כלבי הטרייר שלי. תוך זמן קצר הכלבים שלי התחילו למשוך את הרצועה לכיוון ’פינת החטיפים’.
”החודשים חלפו, ובזמן שהכלבים נהנו מהחטיפים שלהם, אני נהניתי לשוחח בקצרה עם עדי־יהוה. אבל לא רציתי להיות יותר מדי חברותי. כבר עברתי את גיל 70, ולא הייתי בטוח במה עדי־יהוה מאמינים. הייתי מאוכזב מהכנסיות, ולכן חשבתי שמוטב שאלמד את המקרא בכוחות עצמי.
”באותה תקופה ראיתי עדי־יהוה עומדים ליד עגלות הספרות שלהם גם במקומות אחרים בעיר. גם הם היו תמיד ידידותיים. הם תמיד השיבו על השאלות שלי מתוך המקרא, וכתוצאה מכך הביטחון שלי בהם גבר.
”יום אחד איליין שאלה אותי: ’האם אתה מאמין שבעלי החיים הם מתנה מאלוהים?’ השבתי לה: ’אין ספק שכן’. לאחר מכן, איליין הקריאה לי את ישעיהו י״א:6–9. זו הייתה נקודת מפנה עבורי, למרות שעדיין היססתי לקבל ספרות.
”בימים שחלפו נהניתי משיחות קצרות אבל מעוררות מחשבה עם איליין ובעלה ברנט. הם הציעו שאקרא את מתי עד מעשי השליחים כדי להבין מה זה אומר לחקות את המשיח, וזה מה שעשיתי. זמן קצר לאחר מכן הסכמתי ללמוד את המקרא עם ברנט ואיילין. היה זה בקיץ 2016.
”ציפיתי לשיעורי המקרא השבועיים שלי ולאסיפות באולם המלכות. כל כך שמחתי ללמוד מה באמת כתוב במקרא. כעבור קצת יותר משנה נטבלתי כאחד מעדי־יהוה. היום אני בן 79, ואני יודע שאני בדרך הנכונה. יהוה בירך אותי וקיבל אותי למשפחת משרתיו המוקדשים”.