המקרא מציין שלאחר שהמדיינים לקחו את יוסף למצרים,‏ יעקב ומשפחתו עברו מכנען למצרים.‏ הם התיישבו באזור המכונה גושן,‏ בדלתת הנילוס (‏בר׳ מ״ז:‏1,‏ 6‏)‏.‏ בני ישראל ’‏רבו ועצמו’‏.‏ מסיבה זו החלו המצרים לחשוש מהם והפכו אותם לעבדים (‏שמ׳ א׳:‏7–14‏)‏.‏

כמה מבקרים בני זמננו לועגים לסיפור המקראי המוזכר לעיל ומכנים אותו מיתוס.‏ אך אכן קיימות ראיות לכך שאנשים שֵׁמִים * חיו במצרים הקדומה כעבדים.‏

ארכיאולוגים,‏ לדוגמה,‏ גילו התיישבויות קדומות בצפון מצרים.‏ ד״ר ג׳ון בימסון מדווח שקיימות עדויות של 20 או יותר התיישבויות שמיות באזור זה בצפון מצרים.‏ כמו כן,‏ האגיפטולוג ג׳יימס ק.‏ הופמייר אומר:‏ ”בערך בין 1800 ל־1540 לפה״ס הייתה מצרים מקום שמשך אליו מהגרים דוברי שפות שמיות ממערב אסיה”.‏ הוא מוסיף:‏ ”פרק זמן זה חופף לתקופה המכונה ’‏תקופת האבות’‏,‏ ואכן תואם לתקופה ולנסיבות המוזכרות בספר בראשית”.‏

קיימת עדות נוספת מדרום מצרים.‏ פפירוס המתוארך לשנים 2000 עד 1600 לפה״ס בערך מכיל שמות של עבדים שעבדו במשק בית מסוים בדרום מצרים.‏ למעלה מ־40 מאותם שמות הם שמים.‏ אותם עבדים,‏ או משרתים,‏ עבדו כטבחים,‏ אורגים ופועלים.‏ הופמייר מציין:‏ ”מאחר שלמעלה מארבעים שמים עבדו כולם באותו משק בית בתביי [דרום מצרים],‏ מספרם הכולל במצרים,‏ בייחוד בדלתא,‏ היה ככל הנראה מספר לא־מבוטל”.‏

הארכיאולוג דייוויד רוהל כתב שכמה משמות העבדים המצויים ברשימה ”כאילו נלקחו מתוך דפי המקרא”.‏ קטעי הפפירוס,‏ למשל,‏ מכילים שמות המזכירים שמות כמו יששכר,‏ אשר ושפרה (‏שמ׳ א׳:‏3,‏ 4,‏ 15‏)‏.‏ ”זוהי הוכחה חותכת לכך שבני ישראל שהו במצרים כעבדים”,‏ מסיק רוהל.‏

ד״ר בימסון מציין:‏ ”למסורות המקרא באשר לעבדות במצרים ויציאת מצרים יש בסיס היסטורי מוצק”.‏