ב־26 במרס 1937 נכנס רכב מאובק לסידני, אוסטרליה, ובו שני נוסעים תשושים מתלאות המסע. הם יצאו מהעיר שנה קודם לכן, ונסעו למעלה מ־19,000 קילומטר ברחבי האזורים המרוחקים והצחיחים ביותר ביבשת. הם לא היו מגלי ארצות וגם לא שוחרי הרפתקאות. היו אלה ארתור ויליס וביל ניולנדס — שניים מהחלוצים הנלהבים שהיו נחושים להכריז את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים באאוטבק האוסטרלי רחב הידיים.‏

עד שנות ה־20 המאוחרות של המאה הקודמת נהגו קומץ תלמידי המקרא * באוסטרליה לבשר בעיקר בערי החוף ובסביבתן. אולם בפנים היבשת שוכן האאוטבק — אזור צחיח מיושב בדלילות ששטחו גדול ממחצית שטח ארצות הברית. האחים זכרו היטב שעל תלמידי ישוע הוטלה המשימה להעיד עליו ”עד קצה העולם”, לרבות האאוטבק האוסטרלי המרוחק (‏מה”ש א’:8‏). אך כיצד הם ימלאו משימה כבירה זו? חדורי אמונה שיהוה יברך את מאמציהם, הם גמרו אומר למלא את המשימה כמיטב יכולתם.‏

בשנת 1929 הרכיבו הקהילות בקווינסלנד ובמערב אוסטרליה כמה טנדרים וציידו אותם בכל הדרוש לכיסוי השטחים בפנים היבשת. את הטנדרים איישו חלוצים נועזים שיכלו לעמוד בתנאי השטח הקשים ולתקן בעצמם את הרכבים במקרה הצורך. החלוצים הגיעו למקומות רבים שתושביהם מעולם לא נחשפו לבשורה.‏

חלוצים שלא יכלו להרשות לעצמם להחזיק רכב יצאו אל האאוטבק באופניים. לדוגמה, בשנת 1932 יצא בנט בריקל בן ה־23 מרוֹקְהֶמְפְּטון, קווינסלנד, למסע בישור של חמישה חודשים ברחבי האזור הצפוני המרוחק של קווינסלנד. הוא העמיס על אופניו שמיכות, בגדים, מזון וספרים רבים. גם לאחר שצמיגי אופניו נשחקו, הוא המשיך הלאה, סמוך ובטוח שיהוה ידריך אותו. ב־320 הקילומטרים האחרונים של מסעו הוא גרר את אופניו בידיו, כשהוא חולף על פני אזורים שבהם מטיילים שקדמו לו מתו מצמא. לאורך 30 השנים הבאות גמא אח בריקל מאות אלפי קילומטרים לאורכה ולרוחבה של  אוסטרליה באופניים, באופנוע או במכונית. הוא היה הראשון שבישר לאבוריג’ינים ותרם לייסוד קהילות חדשות. בתוך כך הוא הפך לאישיות מוכרת ומכובדת באאוטבק.‏

צפיפות האוכלוסין באוסטרליה היא מהנמוכות בעולם, בעיקר באאוטבק. לכן נדרשה ממשרתי יהוה נחישות רבה כדי להגיע לאנשים המתגוררים באזורים הנידחים של היבשת.‏

סטיוארט קלטי וויליאם טורינגטון היו שני חלוצים בעלי נחישות כזו. בשנת 1933 הם חצו את מדבר סימפסון, מדבר דיונות רחב ממדים, כדי לבשר בעיירת אליס ספרינגס השוכנת בלב היבשת. כשהמכונית הקטנה שלהם שבקה חיים, הם נאלצו לנטוש אותה. למרות זאת אח קלטי, שהייתה לו רגל עץ, המשיך במסע הבישור — אך הפעם על גבי גמל! מאמציהם נשאו פרי. בוויליאם קריק, תחנת רכבת מבודדת, הם פגשו בעל מלון ששמו צ’ארלס ברנהרט. לימים הוא קיבל את האמת, מכר את המלון ושירת כחלוץ בגפו במשך 15 שנה בכמה מהאזורים הצחיחים והנידחים ביותר באוסטרליה.‏

החלוצים הראשונים היו זקוקים לאומץ ולכוח עמידה כדי להתגבר על המכשולים הרבים שנקרו בדרכם. בתחילת המאמר הזכרנו את ארתור ויליס וביל ניולנדס שיצאו למסע בישור באאוטבק האוסטרלי. פעם אחת נדרשו להם שבועיים כדי לעבור בקושי רב מרחק של 32 קילומטר מפני שגשמי זלעפות הפכו את המדבר לים של בוץ. לפעמים בשמש היוקדת, כשזיעה נוטפת ממצחם, הם נאלצו לדחוף בכל כוחם את רכבם מעל דיונות ענקיות. כמו כן, הם עברו דרך גאיות סלעיים ואפיקי נהר חוליים. בכל פעם שרכבם התקלקל, מה שקרה לעיתים קרובות, היה עליהם לצעוד או לרכוב על אופניים במשך כמה ימים כדי להגיע לעיירה הקרובה ביותר ולהמתין שם במשך שבועות לחלקי החילוף. חרף כל הקשיים תמיד הייתה להם גישה חיובית. לימים חזר ארתור ויליס במילים משלו על הצהרה שהופיעה בכתב העת תור הזהב ואמר: ”בעיני עדיו, אף דרך לא קשה מדי ולא ארוכה מדי”.‏

צ’ארלס האריס, חלוץ ותיק, סיפר שהבדידות והקשיים הגופניים באאוטבק דווקא קירבו אותו ליהוה. הוא הוסיף: ”הרבה יותר קל לעשות את מסע החיים עם מטען מזערי על הגב. הואיל וישוע היה מוכן לישון תחת כיפת השמיים, גם אנחנו צריכים לשמוח לנהוג כמוהו אם נידרש לכך במשימתנו”. וכך עשו חלוצים רבים. בזכות מאמציהם הבלתי נלאים הושמעה הבשורה הטובה בכל פינה ביבשת. הודות לכך התאפשר לרבים מספור לנקוט עמדה לצד מלכות אלוהים.‏