תוך זמן קצר התחלתי לעסוק בהתעמלות ובפיתוח גוף. לבסוף פתחתי מכון כושר בסן לאנדרו, קליפורניה, ארה”ב. אימנתי מפתחי גוף, ואחד מהם זכה בתואר ”מר אמריקה”. אך מאמציי לפתח גוף שרירי לא מילאו את החלל שבי.‏

אחד מחבריי במכון ידע שאני משתוקק להבין את המקרא והציע לי להיפגש עם מכר שלו. למחרת בבוקר הגיע לביתי אחד מעדי־יהוה. במשך ארבע שעות הוא ענה על שאלותיי ישירות מתוך המקרא. ביקשתי ממנו שיחזור אליי באותו הערב, ושוחחנו על המקרא עד חצות. אהבתי את מה שלמדתי ושאלתי אותו אם אני יכול להתלוות אליו למחרת כדי לראות איך הוא מנהל שיחות עם אחרים. נדהמתי לראות איך הוא פותח את המקרא ומראה לאנשים את התשובות לשאלותיהם. באותו הרגע החלטתי: זה מה שאני רוצה לעשות בחיים!‏

ויתרתי על העסק שלי וביליתי ימים שלמים לצד אותו חלוץ (כינוי לעד־יהוה המקדיש חלק נכבד מזמנו להוראת המקרא). נטבלתי במאי 1948 בכינוס שהתקיים באצטדיון קאו פאלאס בסן פרנסיסקו, קליפורניה. מאוחר יותר בשנה זו גם אני הפכתי לחלוץ.‏

באותו זמן ביקשתי שעדי־יהוה יבקרו את אמי. היא הקשיבה להם בחפץ לב, ועד מהרה הפכה לאחת מעדי־יהוה. אף שספגה התנגדות ממשפחתה, היא הייתה נאמנה לאלוהים במשך שנים רבות עד מותה. חוץ מאמי אף אחד אחר במשפחה לא הפך לעד־יהוה.‏

ב־1950 עברתי לגרנד גַ’נקשן, קולוראדו, ושם פגשתי את בילי. היא נולדה ב־1928 וגדלה בתקופת השפל הכלכלי הגדול. אמהּ, מיני, נהגה להקריא לה מדי ערב מהמקרא לאורה המרצד של מנורת נפט. בגיל ארבע בילי כבר ידעה לקרוא, והיא זכרה בעל פה סיפורים רבים מתוך המקרא. בשלהי שנות ה־40 אמה למדה את המקרא בעזרת עדי־יהוה והבינה שכוונת המילה ‏”שאול” (המתורגמת בתרגומי מקרא רבים כ”גיהינום”) היא לא מקום של עינויי תופת‏, אלא הקבר המשותף של האנושות (‏קהלת ט’:5,‏ 10‏). לבסוף גם מיני וגם בעלה הפכו לעדי־יהוה.‏

ב־1949, לאחר שבילי חזרה מלימודיה במכללה בבוסטון, היא החלה ללמוד בשקדנות את המקרא‏.  בעקבות כך היא החליטה להקדיש את כל חייה לאלוהים במקום להפוך למורה. היא נטבלה ב־1950 בכינוס בינלאומי של עדי־יהוה באצטדיון ינקי בניו יורק. כעבור זמן קצר נפגשנו, התחתנו והתחלנו לשרת את אלוהים יחדיו במלוא זמננו.‏

המקום הראשון שבו שירתנו היה יוג’ין, אורגון. שם רכשנו לעצמנו חברים רבים וקשרנו קשרי ידידות ארוכי ימים. ב־1953 עברנו לגרנטס פאס, אורגון, כדי לתמוך בקהילה קטנה. מאוחר יותר באותה שנה הוזמנו לכיתה ה־23 של גלעד, בית־ספר של עדי־יהוה להכשרת שליחים ששכן ליד סאות’ לנסינג, ניו יורק, כ־400 קילומטר צפונית־מערבית לניו יורק סיטי.‏

בדצמבר 1954, חמישה חודשים לאחר סיום לימודינו בגלעד, עלינו על מטוס דו־מדחפי שפניו היו מועדות לברזיל. שעה אחרי ההמראה אחד המנועים שבק חיים. למרות זאת הצלחנו לנחות בבטחה באיי ברמודה. בהמשך הייתה לנו נחיתת חירום נוספת בקובה. לבסוף, לאחר מסע מתיש של 36 שעות, הגענו לסניף של עדי־יהוה בריו דה ז’נרו, ברזיל.‏

לאחר שהייה קצרה בסניף נסענו יחד עם שתי שליחות אחרות לבאורו, סאו פאולו, כדי להקים שם בית שליחים. העיר מנתה למעלה מ־50,000 איש, והיינו עדי־יהוה הראשונים שהגיעו לאזור.‏

כשעברנו מבית לבית כדי לשוחח עם התושבים, מייד נתקלנו בהתנגדות מצד הכומר הקתולי המקומי. הוא הלך בעקבותינו והזהיר את הדיירים שלא יקשיבו לנו. אולם כעבור מספר שבועות התחלנו לנהל שיעורי מקרא עם משפחה גדולה. כל בני המשפחה אימצו ללבם את האמת המקראית ומאוחר יותר נטבלו. תוך זמן קצר גם אחרים החלו ללמוד את המקרא.‏

אחד מקרוביה של משפחה זו שימש כנשיא של מועדון ידוע. תכננתי לקיים כינוס במועדון וסגרתי חוזה עם האחראים. אבל הכומר המקומי התעקש שהחוזה יבוטל. בעקבות זאת הנשיא נפגש עם כמה מחברי המועדון ואמר להם: ”אם אתם מבטלים, אני מתפטר!” לבסוף הותר לנו לקיים שם את הכינוס.‏

בשנה שלאחר מכן, 1956, הוזמנו לכינוס המחוזי בסנטוס, סאו פאולו. קרוב ל־40 עדי־יהוה מהקהילה שלנו נסעו לשם ברכבת. בשובנו לבאורו, מצאתי מכתב בתיבת הדואר, ובו נאמר לי שהתמניתי לשמש כמשגיח נודד ולבקר קהילות שונות של עדי־יהוה. את התפקיד הזה מילאתי קרוב ל־25 שנה. במהלך השנים התאפשר לנו להגיע כמעט לכל אזור בברזיל רחבת הידיים.‏

בימים ההם היה קשה מאוד להתנייד במדינה. עברנו לאורכה ולרוחבה של ברזיל באוטובוסים, ברכבות, בעגלות, באופניים וברגל. אחת הערים הראשונות שביקרנו בהן הייתה ז’או, סאו פאולו. שם הכומר המקומי אמר לנו בתוקף:‏

‏”אתם לא יכולים להטיף לכבשים שלי!”‏

‏”הם לא שלך”, ענינו. ”הם שייכים לאלוהים”.‏

ארגנו הקרנה של הסרט חברת העולם החדש בפעולה, המתאר את פעילות הבישור הכלל־עולמית שלנו. הכומר אסף כמה מחברי כנסייתו במטרה להתקיף אותנו, אך מייד הודענו על כך למשטרה. כשהכומר והאספסוף שאתו הגיעו לאולם, הם נתקלו בחומת שוטרים עם אקדחים  שלופים. למרות הכול, הנוכחים הרבים נהנו מאוד מהסרט.‏

בימים ההם כמעט בכל מקום שבו שירתנו היינו עדים לשנאה דתית והתנגדות. לדוגמה, בברוסקו, השוכנת ליד בלומנאו במדינת סנטה קתרינה, פגשנו שתי חלוצות שהתמודדו עם התנגדות חריפה. אך כוח העמידה שלהן והתמדתן נשאו פרי רב. כיום, בחלוף למעלה מ־50 שנה, יש באזור זה יותר מ־60 קהילות משגשגות ואולם כינוסים יפה בעיר השכנה, איטאז’אי.‏

בין רגעי השיא של שירותנו היו הזמנים הנפלאים שבהם בילינו לצד אחינו לאמונה בארגון כינוסים גדולים. בשנות ה־70 קיבלתי את הזכות לשמש כמשגיח הכינוס באצטדיון מורומבי רחב הממדים. כמאה קהילות באזורים הקרובים התבקשו לשלוח עשרה אנשים כל אחת כדי לנקות את האצטדיון בערב שלפני הכינוס.‏

בזמן ששחקני הכדורגל יצאו באותו הערב מהאצטדיון, חלקם אמרו בלגלוג: ”תראו את כל הנשים הקטנות האלה עם המטאטאים והמגבים”. אך עד חצות, האצטדיון היה מצוחצח! מנהל המקום אמר בהתפעלות: ”לצוות שלי היה לוקח שבוע שלם לעשות את מה שעדי־יהוה עשו בכמה שעות!”‏

ב־1980 נפטר אבי, וכעבור זמן קצר חזרנו לארצות הברית כדי לטפל באמי שחיה בפרמונט, קליפורניה. עבדנו בניקיון בניינים בערבים והמשכנו לשרת כחלוצים ולסייע לדוברי פורטוגזית שהתגוררו באזור. בהמשך עברנו לעמק סן חואקין, השוכן לא הרחק משם, וחיפשנו דוברי פורטוגזית באזור העצום שבין סקרמנטו לבייקרספילד. כיום יש כעשר קהילות של דוברי פורטוגזית בקליפורניה.‏

אחרי מות אמי ב־1995 עברנו לפלורידה וטיפלנו באביה של בילי עד מותו. אמה של בילי נפטרה עוד קודם לכן, ב־1975. בשנת 2000 עברנו לאזור הרמה המדברית בדרום־מערב קולוראדו והקדשנו את מרב זמננו להוראת המקרא לאמריקנים־ילידיים בשמורות הנבאחו והיוט באזור. למרבה הצער, בילי נפטרה בפברואר 2014.‏

אני מאושר שלפני יותר מ־65 שנה פגשתי עד־יהוה שהשיב ישירות מתוך המקרא על שאלותיי הרבות! אני כל כך שמח שבדקתי וראיתי שדבריו באמת היו מעוגנים במקרא. בעקבות כך זכיתי לחיים מספקים בשירות אלוהים.‏