לפני שעלה ישוע השמיימה, הוא ציווה על תלמידיו להעיד עליו ”בירושלים, בכל יהודה ושומרון ועד קצה העולם” (‏מעשי השליחים א’:8‏). תלמידיו מילאו צו זה בקנאות ובאומץ לב. אך תוך זמן קצר פרצו בירושלים רדיפות עזות, ובעקבות כך נסקל סטפנוס בשל אמונתו. רבים מבין תלמידיו של ישוע נסו לאנטיוכיה שבסוריה, אחת הערים הגדולות ביותר באימפריה הרומית ששכנה כ־550 קילומטר צפונית לירושלים (‏מעשי השליחים י”א:19‏).‏

בהגיעם לאנטיוכיה המשיכו התלמידים לבשר את ”הבשורה הטובה” על ישוע, וכתוצאה מכך הפכו נוכרים רבים למאמינים (‏מעשי השליחים י”א:20, 21‏). אומנם בתחומי העיר השפה הרווחת הייתה יוונית, אך מחוץ לחומותיה וברחבי הפרובינציה השפה הרווחת הייתה סורית.‏

ככל שגדל מספרם של המשיחיים דוברי הסורית במאה השנייה, כך התעורר הצורך לתרגם את הבשורה הטובה לשפתם. לפיכך נראה שסורית, ולא לטינית, הייתה השפה הראשונה שאליה תורגמו חלקים מתוך כתבי־הקודש המשיחיים היווניים (”הברית החדשה”).‏

בסביבות 170 לספירה היה בנמצא חיבור מאת טטיאנוס  הסורי (173-120 לספירה בקירוב), שבו הוא מיזג את ארבעת ספרי הבשורה הקנוניים לכדי יצירה אחת, שנכתבה ביוונית או בסורית. חיבור זה ידוע בשם ”דיאטסרון”, מילה ביוונית שמשמעה ”על־ידי ארבעה”, כלומר ארבעת ספרי הבשורה. מאוחר יותר כתב אַפרֵים הסורי (310–373 לספירה בקירוב) פירוש לדיאטסרון, דבר המצביע על כך שהחיבור של טטיאנוס היה בשימוש בקרב משיחיים דוברי סורית.‏

לדיאטסרון יש חשיבות רבה עבורנו כיום. מדוע? במאה ה־19 טענו כמה למדנים שספרי הבשורה נכתבו במאה השנייה לספירה, בין השנים 130 ל־170, ולכן הם אינם מהווים תיעוד מהימן של חיי ישוע. אולם כתבי יד עתיקים של הדיאטסרון שהתגלו בתקופה מאוחרת יותר מוכיחים שספרי הבשורה מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן כבר זכו לתפוצה נרחבת באמצע המאה השנייה. לפיכך אין ספק שהם נכתבו בשלב מוקדם יותר. כמו כן, העובדה שחיבור הדיאטסרון של טטיאנוס התבסס רובו ככולו על ארבעת ספרי הבשורה הקנוניים מוכיחה שספרי הבשורה האפוקריפיים לא נחשבו למהימנים או לכאלה הראויים להיכלל בכתבי־הקודש.‏

בתחילת המאה החמישית לספירה כבר היה בצפון מסופוטמיה תרגום של המקרא לסורית ונעשה בו שימוש נרחב. תרגום זה, שככל הנראה נכתב במאה השנייה או השלישית לספירה, כלל את כל ספרי המקרא למעט האיגרות פטרוס השנייה, יוחנן השנייה והשלישית, יהודה וספר ההתגלות. הוא ידוע כתרגום הפשיטתא, כלומר ”פשוט” או ”ברור”. הפשיטתא היא אחת העדויות העתיקות והחשובות ביותר לכך שעוד בתקופה מוקדמת החלו להפיץ את הטקסט המקראי.‏

מעניין לציין שעל גבי אחד מכתבי היד של הפשיטתא מופיע תאריך המקביל ל־459/460 לספירה, דבר ההופך אותו לכתב היד המקראי העתיק ביותר שמכיל תאריך מוגדר. בסביבות 508 לספירה הוכנה מהדורה מתוקנת של הפשיטתא שכללה את חמשת הספרים החסרים. לימים קיבלה מהדורה זו את השם ”הנוסח של פילוקסנוס” (Philoxenian Version).‏

עד המאה ה־19 לספירה כמעט כל העותקים ביוונית של כתבי־הקודש המשיחיים היו מן המאה החמישית לספירה או מתקופה מאוחרת בהרבה. מסיבה זו כתבי יד מוקדמים כמו הוולגטה הלטינית והפשיטתא הסורית היו בעלי ערך רב במיוחד עבור חוקרי המקרא. באותם ימים היו שסברו שתרגום הפשיטתא הוא מהדורה מתוקנת של נוסח סורי מוקדם יותר. אך נוסח כזה לא היה בנמצא. עם זאת, כבר אז היו עדויות לכך שבמאה השנייה היה מקרא בסורית. אם נוסח עתיק כזה היה מתגלה, הוא יכול היה לפתוח צוהר לגבי העברת הטקסט המקראי בתקופה מוקדמת ולתרום רבות לחוקרי המקרא. האם אכן היה נוסח עתיק בשפה הסורית? האם הוא התגלה?‏

אכן כן! למעשה, נמצאו שני כתבי יד עתיקים בסורית. הראשון הוא כתב יד המתוארך למאה החמישית. הוא היה מבין כתבי היד הרבים בסורית שנרכשו על־ידי המוזיאון הבריטי ב־1842 ממנזר בוואדי אל נטרון במצרים. הוא נקרא ”כתב יד קורטון” (Curetonian Syriac) מכיוון שנתגלה ופורסם על־ידי ויליאם קורטון, אשר היה עוזר אוצֵר שהופקד על חלק מכתבי היד במוזיאון. כתב יד יקר ערך זה מכיל את ארבעת ספרי הבשורה על־פי הסדר הבא: מתי, מרקוס, יוחנן ולוקס.‏

כתב היד השני ששרד עד ימינו הוא ”כתב יד סיני” (Sinaitic Syriac). הוא נתגלה במהלך המסע הנועז שערכו האחיות התאומות שהוזכרו בתחילת המאמר. אף שלאגנס לא היה תואר אוניברסיטאי,  היא למדה שמונה שפות זרות, לרבות סורית. ב־1892 חשפה אגנס ממצא יוצא דופן במנזר סנטה קתרינה שבמצרים.‏

היא מצאה בתוך חדר קטן וחשוך כתב יד בסורית. על־פי דבריה, ”היה לו מראה מעורר סלידה, שכן הוא היה מלוכלך עד מאוד וכמעט כל דפיו נדבקו זה לזה כי איש לא הפך אותם” במשך מאות שנים. היה זה פָּלִימְפְּסֶסְט * שבו הוסר הטקסט המקורי ובמקומו נכתב טקסט בסורית בנושא נשים קדושות. אך אגנס הבחינה בכתב שהסתתר מתחת לטקסט הגלוי ושמה לב שבראשם של חלק מהעמודים היו המילים ”של מתי”, ”של מרקוס” ו”של לוקס”. למעשה, היא מצאה קודקס כמעט שלם של ארבעת ספרי הבשורה בשפה הסורית. החוקרים בימינו סבורים שקודקס זה נכתב בשלהי המאה הרביעית.‏

כתב יד סיני נחשב לאחד מכתבי היד המקראיים החשובים ביותר שנתגלו אי פעם, והוא אינו נופל בחשיבותו מכתבי יד יווניים כגון קודקס סינאיטיקוס וקודקס וטיקנוס. מרבית החוקרים כיום תמימי דעים שכתב יד קורטון וכתב יד סיני הם עותקים של ספרי הבשורה העתיקים בסורית שנכתבו בשלהי המאה השנייה או בתחילת המאה השלישית.‏

האם מי שלומדים כיום את המקרא יכולים להפיק תועלת מכתבי יד אלה? אין ספק שכן! תן דעתך למשל לקטע הסיום הארוך שמופיע בכמה תרגומי מקרא לאחר מרקוס ט”ז:8‏. קטע זה מצוי בקודקס אלכסנדרינוס (כתב יד ביוונית מן המאה החמישית), בוולגטה הלטינית ובתרגומים אחרים. אולם הוא אינו מופיע בשני כתבי יד יווניים מהימנים מן המאה הרביעית — קודקס סינאיטיקוס וקודקס וטיקנוס. גם כתב יד סיני אינו מכיל קטע סיום זה, מה שמהווה ראיה נוספת לכך שהוא תוספת מאוחרת שלא הופיעה במקור בספר הבשורה על־פי מרקוס.‏

להלן דוגמה נוספת. במאה ה־19 כמעט בכל תרגומי המקרא הופיעה ביוחנן א’. ה’:7 תוספת התומכת באמונה בשילוש‏. אולם תוספת זו אינה מצויה בכתבי היד היווניים העתיקים ביותר. היא גם אינה מופיעה בפשיטתא, והדבר מוכיח שהתוספת ביוחנן א’. ה’:7 היא אכן סילוף של הטקסט המקראי.‏

ברור אפוא שיהוה אלוהים שימר את דברו הקדוש כפי שהבטיח. המקרא מצהיר: ”יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם” (‏ישעיהו מ’:8;‏ פטרוס א’. א’:25‏). תרגום הפשיטתא ממלא תפקיד צנוע אך חשוב בהעברת המסר המקראי בדייקנות לתועלת האנושות כולה.‏