כעבור שנה התחלתי לשחק בסרטים וכיכבתי כמה פעמים בתפקיד הראשי. כתבים רצו לראיין אותי, צלמים רצו לצלם אותי ורבים רצו שאגיע להופעות בכורה, טקסי פתיחה, ארוחות צהריים וארוחות ערב. תמיד הייתי באור הזרקורים.‏

אך עם הזמן הבנתי שהעולם הזה לא כל כך זוהר כמו שחשבתי. שיחקתי בעיקר בסרטי פעולה, וזה היה מסוכן. בהונג קונג לא הרבו להשתמש בכפילים כפי שהיה מקובל בהוליווד, ולכן עשיתי בעצמי את הפעלולים בסרטים שלי. למשל, ביצעתי קפיצה מעל מכונית תוך כדי רכיבה על אופנוע. רבים מהסרטים שכיכבתי בהם היו לא־מוסריים ואלימים, וחלקם היו בעלי אופי דמוני.‏

ב־1995 נישאתי למפיק סרטים. אף שנראה היה שיש לי כל מה שצריך כדי להיות מאושרת — תהילה, עושר ובעל אוהב — הייתי עצובה ומדוכאת. החלטתי לפרוש מעולם המשחק.‏

התחלתי להיזכר בערגה באמונה שהייתה לי כשהייתי ילדה קטנה. באותם ימים אחותי ואני ביקרנו בכל שבת משפחה של עדי־יהוה. האב, ג’ו מקגראת, ערך עמנו ועם שלוש בנותיו שיעורי מקרא. הייתה זו משפחה חמה ואוהבת, ו”דוד ג’ו” נהג בכבוד באשתו ובבנותיו. גם נהניתי ללכת אתם לאסיפותיהם הדתיות. לעיתים הלכנו לכינוסים גדולים. היו אלה זמנים מאושרים, והרגשתי בטוחה בחברתם של עדי־יהוה.‏

אך בבית חוויתי חוויות קשות מאוד. אורח חייו של אבי הסב לאמי כאב רב, והיא שקעה בדיכאון עמוק. כשהייתי בערך בת עשר, אמי ניתקה את הקשר שלה עם עדי־יהוה. אני המשכתי בדרך הזאת בלב חצוי ונטבלתי בגיל 17. אך זמן קצר לאחר מכן התחלתי לבצע מעשים הנוגדים את ערכי המקרא והפסקתי להיות חלק מהקהילה.‏

זמן מה אחרי שהתחתנתי באו לבקר אותי שני עדי־יהוה מהקהילה המקומית ששירתו כזקני־קהילה. הם הסבירו לי כיצד אוכל לחזור אל יהוה אלוהים ודאגו ששליחה ששמה סינדי תעזור לי בכך. באותה תקופה האמונה שלי הייתה חלשה מאוד, ולכן ביקשתי ממנה להוכיח לי שהמקרא הוא אכן דברו של אלוהים. היא הראתה לי דוגמאות של נבואות מקראיות שהתגשמו. הפכנו בהדרגה לחברות קרובות. היא הציעה ללמד אותי את עיקרי האמונה המקראיים‏, והסכמתי להצעתה. לראשונה בחיי הבנתי שיהוה הוא אל אוהב החפץ שאהיה מאושרת.‏

כשהתחלתי שוב ללכת לאסיפות, הבנתי שנעים לי יותר בחברת עדי־יהוה מאשר בחברת אנשים מתעשיית הסרטים. אבל חוויות הילדות שלי גרמו לי להרגיש שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד, ולא אהבתי את עצמי. אחת מחברות הקהילה הראתה לי מתוך המקרא כיצד להתמודד עם הבעיות הרגשיות האלה, ולמדתי כיצד לרכוש חברים אמיתיים.‏

ב־1997 בעלי ואני עברנו להוליווד, קליפורניה, ארה”ב. שם התחלתי להקדיש יותר זמן כדי לעזור לאנשים להפיק תועלת מהחוכמה שבדבר־אלוהים. הוראת המקרא הסבה לי סיפוק רב יותר מאשר התהילה שקיבלתי בתור שחקנית וכוכבת סרטים. לדוגמה, בשנת 2002 פגשתי את שרי, מכרה ותיקה מהונג קונג. החיים שלנו היו דומים במובנים רבים. היא הוכתרה למיס הונג קונג שנה לפניי. למעשה, כשזכיתי בתואר, היא זו שהכתירה אותי. גם היא הפכה לשחקנית קולנוע ולימים למפיקה. היא עבדה עם במאים מפורסמים ועברה להוליווד.‏

כשנודע לי שארוסה של שרי לקה במפתיע בהתקף לב ומת, חשתי צער עמוק. היא לא מצאה שום נחמה בדת הבודהיסטית. בדומה לי, גם היא חיה חיים זוהרים שרבים רק חולמים עליהם. אבל היא הייתה עצובה ולא יכלה לבטוח באיש. התחלתי לחלוק עמה את מה שלמדתי מן המקרא, אבל הרקע הבודהיסטי שלה הקשה עליה להעריך את מה שסיפרתי לה.‏

יום אחד בשנת 2003, כששרי הפיקה סרט בוונקובר שבקנדה, היא התקשרה אליי. היא אמרה לי בהתרגשות שבזמן שנהגה ברכב והתפעלה מהנוף והטבע, היא התחילה פתאום להתפלל בקול: ”מיהו אל האמת? מה השם שלך?” באותו רגע בדיוק היא חלפה ליד אולם מלכות וראתה את השם יהוה. היא הרגישה שזו הייתה תשובה מאלוהים ורצתה להיפגש עם עדי־יהוה מהר ככל האפשר. ביררתי כמה פרטים, ותוך מספר ימים היא הגיעה לאסיפה של קהילת דוברי סינית בוונקובר.‏

‏”לאנשים האלה באמת אכפת ממני”, אמרה לי שרי לאחר מכן. ”אני יכולה לספר להם איך אני מרגישה”. שמחתי לשמוע זאת כי אף פעם לא היו לה חברים בתעשיית הסרטים. שרי המשיכה להגיע לאסיפות. אולם בשנת 2005 היא חתמה על חוזה להפקת שני סרטי עלילה בסין, ולכן הייתה צריכה לחזור להונג קונג. למרבה השמחה, ב־2006 הקדישה שרי את  חייה ליהוה ונטבלה בכינוס של עדי־יהוה בהונג קונג. היא רצתה לעשות יותר בשירות יהוה, אך עבודתה בתעשיית הסרטים הקשתה עליה מאוד, והיא הרגישה אומללה.‏

ב־2009 השתנו חייה של שרי מן הקצה אל הקצה. היא החליטה לפרוש מתעשיית הסרטים כדי לשרת את יהוה במלוא זמנה. היא רכשה חברים רבים בקהילה של עדי־יהוה והחלה להקדיש את מרב זמנה להכרזת הבשורה הטובה על המלכות. מאמציה לעזור לאנשים למצוא דרך חיים טובה יותר הסבו לה סיפוק אמיתי (‏מתי כ”ד:14‏).‏

בהמשך החליטה שרי ללמוד נפאלית כדי לתמוך בקבוצה הולכת וגדלה של עדי־יהוה דוברי נפאלית בהונג קונג. רבים מתעלמים מהנפאלים בהונג קונג או אפילו בזים להם מפני שהם בקושי יודעים אנגלית או סינית ובשל מנהגיהם השונים. שרי אמרה לי שהיא מאוד נהנית לעזור להם להבין את המקרא. לדוגמה, באחד הימים כשבישרה מבית לבית, היא פגשה אישה נפאלית שידעה מעט על ישוע, אך כלל לא הכירה את אלוהי האמת יהוה. שרי הראתה לה מתוך המקרא שישוע התפלל לאביו שבשמיים. כשאותה אישה הבינה שהיא יכולה להתפלל לאלוהי האמת ששמו יהוה, היא פתחה את לבה לבשורה הטובה. בהמשך בעלה ובתה החלו גם הם ללמוד את המקרא (‏תהלים פ”ג:19;‏ לוקס כ”ב:41, 42‏).‏

כשראיתי ששרי מפיקה הנאה רבה מכך שהיא מקדישה את מרב זמנה להכרזת הבשורה, שאלתי את עצמי: ’מה מונע ממני לעשות את מה שהיא עושה?’ באותה תקופה גם אני התגוררתי בהונג קונג. החלטתי לארגן מחדש את חיי כדי שאוכל לעסוק יותר בהוראת האמת המקראית. שמתי לב שכשאני מקשיבה לאנשים ועוזרת להם להבין את דבר־אלוהים, זה מסב לי שמחה אמיתית.‏

לדוגמה, למדתי את המקרא עם אישה וייטנאמית שתמיד הייתה עצובה. הרבה פעמים ראיתי שיש לה דמעות בעיניים. אבל היום היא מלאת שמחת חיים ונהנית להתרועע עם הקהילה.‏

שרי ואני מצאנו משהו טוב בהרבה מעולם הזוהר. כשהיינו חלק מתעשיית הסרטים היו לנו ריגושים ותהילה. אך כשאנו מלמדות אחרים על יהוה אלוהים, אנו שואבות מכך סיפוק רב יותר כי פעילות זו מסבה לו כבוד. אנו רואות מניסיוננו עד כמה נכונות המילים שאמר ישוע: ”גדול אושרו של הנותן מזה של המקבל” (‏מעשי השליחים כ’:35‏).‏