בחורה בת 25 כתבה: ”ב־1981 נפטרה אמי החורגת מסרטן. מותה היווה לי ולאחי המאוּמץ מכה קשה. הייתי בת 17 ואחי היה בן 11. התגעגעתי אליה מאוד. כשלימדו אותי שהיא בשמים רציתי לשים קץ לחיי כדי להיות איתה. היא היתה חברתי הטובה ביותר”.‏

דומה שזהו אי־צדק משווע, שיש למוות הכוח לגזול ממך את שאהבה נפשך. וכשזה קורה, המחשבה שלא תוכל עוד לשוחח עם יקירך, לצחוק בחברתו ולחבקו, עלולה להיות קשה מנשוא. הכאב אינו סר בהכרח מלבך כשנאמר לך שיקירך נמצא למעלה בשמים.‏

אולם המקרא מציג תקווה שונה לחלוטין. כאמור, כתבי־הקודש מלמדים שפתוחה בפניך האפשרות להתאחד מחדש עם יקירך המנוח בעתיד הקרוב בתנאי שלום וצדק, לא בשמים הבלתי נודעים, אלא ממש כאן עלי־אדמות. בעת ההיא תהיה לבני־האדם התוחלת ליהנות מבריאות מושלמת והם לא ימותו עוד. יש שיאמרו, ’אך זוהי סתם משאלת־לב!’‏

כיצד תשתכנע שאכן מדובר בתקווה בטוחה? כדי להאמין להבטחה, יש לוודא שהמבטיח חפץ ומסוגל לקיימה. מי אפוא מבטיח שהמתים יוקמו לתחייה?‏

באביב, שנת 31 לספירה, הבטיח ישוע נחרצות: ”כשם שהאב מעיר ומחייה את המתים, כן גם הבן מחייה את מי שהוא רוצה. אל תתמהו על זאת, כי תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את קולו ויֵצאו” (‏יוחנן ה’:21,‏ 28, 29‏). ישוע המשיח הבטיח, כי מיליונים המתים כעת יחיו שוב על־פני כדור־הארץ, כשלנגד עיניהם התוחלת לחיות לנצח בתנאי שלום בגן־עדן (‏לוקס כ”ג:43;‏ יוחנן ג’:16; י”ז:3‏; השווה תהלים ל”ז:29 עם מתי ה’:5‏). הואיל וההבטחה ניתנה מפי ישוע, המסקנה הוודאית היא שהוא חפץ להגשימה. אך היש לאל ידו לעשות כן?‏

 כשנתיים לאחר שהבטיח את ההבטחה, המחיש ישוע ברוב־עוצמה שברצונו ובכוחו להקים מתים‏.‏

זה היה מאורע מרגש. אלעזר חלה אנוּשות. שתי אחיותיו, מרים ומרתא, שלחו להודיע לישוע שהיה אז מעבר לירדן: ”אדוננו, ראה נא, זה שאהוב עליך חולה” (‏יוחנן י”א:3‏). הם ידעו שישוע אהב את אלעזר. הרי ברור שישוע ירצה לבקר אצל חברו החולה. למרבה הפלא, במקום לחוש לבית עניה, שהה ישוע במקומו עוד יומיים (‏יוחנן י”א:5, 6‏).‏

אלעזר מת זמן מה לאחר שנמסר על מחלתו. ישוע ידע מתי מת אלעזר, ובלבו גמלה ההחלטה לעשות משהו בנידון. כשסוף־סוף הגיע ישוע לבית עניה, ידידו היקר כבר היה מת ארבעה ימים (‏יוחנן י”א:17,‏ 39‏). האם יעלה בידי ישוע להקים לתחייה אדם שהיה מת זמן כה רב?‏

מרתא, אשה פעלתנית, שמעה שישוע בא ורצה לקראתו. (השווה לוקס י’:38–42‏.) צערה של מרתא נגע ללבו של ישוע, והוא הרגיע אותה באומרו: ”אחיך יקום”. כשהביעה את אמונתה בתחיית־המתים העתידית, אמר לה ישוע מפורשות: ”אני התחייה והחיים. המאמין בי יחיה גם אם ימות” (‏יוחנן י”א:20–25‏).‏

בהגיעו אל הקבר, הורה ישוע להסיר את האבן שחסמה את הכניסה. לאחר שהתפלל בקול רם, ציווה: ”אלעזר, צא החוצה!” (‏יוחנן י”א:38–43‏).‏

 כל העיניים היו נשואות אל הקבר. ואז מתוך החשיכה הופיעה דמות אדם. ידיו ורגליו היו כרוכות בתכריכים ופניו היו עטופות במטפחת. ”התירו אותו והניחו לו ללכת”, אמר ישוע. אחרון התכריכים נפל ארצה. אכן, זה היה אלעזר, האדם שהיה בקבר ארבעה ימים! (‏יוחנן י”א:44‏).‏

בספר הבשורה של יוחנן מוצג המקרה של תחיית אלעזר כעובדה היסטורית. הפרטים ברורים מכדי להיות אלגוריה, ותו לא. אדם המפקפק בעובדתיות הנס, מטיל ספק בכל הנסים הנזכרים במקרא, כולל תחייתו של ישוע המשיח עצמו. המתכחש לתחיית ישוע, מתכחש לאמונה המשיחית בכללותה (‏קורינתים א’. ט”ו:13–15‏).‏

למעשה, אם אתה מאמין בקיום אלוהים, אין כל סיבה שתתקשה להאמין בתחיית־המתים. לדוגמה: כל אדם יכול להקליט את צוואתו בווידיאו, ולאחר מותו, קרוביו וחבריו יכולים לראותו ולשומעו מסביר כיצד יש לחלק את עזבונו. לפני מאה שנה, אפשרות כזו לא היתה עולה על הדעת. כמו־כן, אנשים החיים באזורים נידחים בעולם, אינם מבינים את טכנולוגיית הווידיאו והיא נתפסת אצלם כנס. אם עקרונות מדעיים שקבע הבורא משמשים את האדם לשחזור מראות וקולות, האין זה מן ההיגיון שהבורא יהיה מסוגל לעשות יותר מכך? האם לא מתקבל על הדעת שמי שברא את החיים, מסוגל לבוראם מחדש?‏

תחיית אלעזר נועדה לחזק את האמונה בישוע ובתחיית־המתים (‏יוחנן י”א:41, 42; י”ב:9–11,‏ 17–19‏). בדרך נוגעת ללב, המקרה גם חשף בפנינו את הרצון והנכונות של יהוה ובנו להקים מתים לתחייה.‏

תגובתו של ישוע למות אלעזר חושפת פן עדין מאוד באישיותו של בן־אלוהים. הרגשות העמוקים שהביע במקרה זה מעידים בבירור על רצונו העז להקים מתים. הכתוב מספר: ”בהגיעה אל המקום שהיה בו ישוע, נפלה מרים לרגליו ואמרה לו: ’אדוני, לוּ היית פה, לא היה אחי מת’. כראותו אותה בוכייה, והאנשים שבאו איתה בוכים גם הם, נסערה רוחו של [נאנח, ע”ח‏] ישוע והוא הזדעזע. הוא שאל: ’איפה הנחתם אותו?’ השיבו לו: ’אדון, בוא וראה’. בכה ישוע. הגיבו ואמרו: ’ראו עד כמה אהב אותו!’” (‏יוחנן י”א:32–36‏).‏

חמלתו של ישוע שנבעה מעמקי נשמתו, מתוארת בשלושה מונחים: ”נאנח”, ”הזדעזע” ו”בכה”. המילים בשפה המקורית, שתיעדו את המאורע המרגש מלמדות שישוע כה נסער ממות ידידו היקר אלעזר ומבכי אחיותיו של אלעזר, שעיניו נצטעפו בדמעות.‏ *

המפליא ביותר הוא, שישוע כבר קודם לכן הקים לתחייה שני אנשים. והיה מנוי וגמור עימו להקים גם את אלעזר (‏יוחנן י”א:‏ 11,‏ 23,‏ 25‏). בכל זאת, הוא ”בכה”. לכן, עבור ישוע, הקמת בני־אדם לתחייה איננה פעולה מיכנית. רגשותיו העמוקים והעדינים, כפי שבאו לידי ביטוי במקרה זה, מעידים על רצון עז לבטל את התוצאות ההרסניות של המוות.‏

הואיל וישוע הוא ”צלם עצמותו” של יהוה אלוהים, יש לצפות לאותו דבר מאבינו השמימי (‏עברים א’:3‏). על רצונו של אלוהים להקים את המתים, אמר איוב הנאמן: ”אם ימות גבר, היחיה? ... תקרא ואנוכי אענך. למעשה ידיך תכסוף” ‏(‏איוב י”ד:14, 15‏). המילה ”תכסוף” מציינת את ערגתו וכמיהתו הכנה של אלוהים (‏בראשית ל”א:30;‏ תהלים פ”ד:3‏). ברור שיהוה מצפה בכיליון־עיניים לתחיית־המתים.‏

האם באמת נוכל להאמין בתחיית־המתים? כן, אין עוררין על כך שיהוה ובנו חפצים ומסוגלים להגשימה. מה משמע הדבר עבורך? יש לך תקווה להתאחד שוב עם יקירך כאן עלי־אדמות, אך בתנאים שונים לחלוטין!‏

יהוה אלוהים, שהעניק לאנושות התחלה בגן־עדן יפהפה, הבטיח להשיב על כנו את גן־העדן בכדור־הארץ, תחת שלטון מלכותו השמימית, בראשות המלך המפואר ישוע המשיח (‏בראשית ב’:7–9;‏ מתי ו’:10;‏ לוקס כ”ג:42, 43‏). בגן־העדן המשוקם, תיהנה המשפחה האנושית מתוחלת של חיים עד אין קץ, ללא כל התחלואים והחוליים (‏ההתגלות כ”א:1–4‏; השווה איוב ל”ג:25;‏ ישעיהו ל”ה:5–7‏). השנאה, הדעות־הקדומות על רקע גזעני, האלימות על רקע אתני והמצוקות הכלכליות יחלפו לבלי שוב. בעולם מטוהר זה יקים יהוה אלוהים את המתים, בעזרת ישוע המשיח.‏

זו תקוותה של האשה שהוזכרה בתחילת המאמר. כמה שנים לאחר מות אמה, עזרו לה עדי־יהוה להעמיק חקר במקרא. היא נזכרת: ”אחרי שלמדתי על תקוות התחייה פרצתי בבכי. כל־כך שמחתי לדעת שאראה שוב את אמי”.‏

אם לבך כמֵה לראות שוב את יקירך שנפטר, עדי־יהוה ישמחו לעזור לך ללמוד כיצד תוכל לאמץ תקווה נאמנה זו ללבך. אתה מוזמן ליצור איתם קשר באחד מאולמי־המלכות שבאיזור־מגוריך או לכתוב אל אחת הכתובות הקרובות ביותר לאיזור־מגוריך, מתוך הרשימה שבעמוד 32.‏